פסק-דין בתיק ע"פ 2918/13

השופט ע' פוגלמן:

           ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד' פיש) שהרשיע את המערערים לפי הודאתם ובמסגרת הסדר טיעון בעבירות של החזקה ונשיאה של נשק ותחמושת, וכן חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 144(ב) רישה וסיפה (לגבי מערער 1 בלבד), 334 ו-335(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

ההליך בבית המשפט המחוזי וגזר הדין

בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון שהוגש נגד המערערים, שהם אחים, ונגד שני קרובי משפחה שלהם (להלן ביחד: הנאשמים) נטען כי על רקע סכסוך שהתפתח בין הנאשמים לבין המתלונן יום קודם לכן, הגיעו הנאשמים, ביום 11.10.2012, בסמוך לשעה 12:30, יחד עם אחרים שזהותם לא ידועה, לחנות בג'דיידה-מכר כשהם חמושים באלות ובפטיש והמערער 1 נושא אקדח טעון. הנאשמים תקפו בצוותא את המתלונן שעמד ברחוב מחוץ לחנות. המערער 1 ירה לעבר המתלונן ארבע יריות. שתיים מהן פגעו ברגליו, גרמו לו פצעי ירי ושריטה שטחית בפנים, והוא אושפז למשך יממה.

הנאשמים הורשעו במסגרת הסדר טיעון בעבירות שיוחסו להם ובית המשפט המחוזי שמע טיעונים לעונש. המשיבה הגישה דיסק המכיל צילום של החלק העיקרי של אירוע התקיפה כפי שתועד במצלמת האבטחה של החנות. ההגנה הגישה הסכם סולחה שנערך בין הנאשמים למתלונן, וכן תעודה רפואית של אביהם של המערערים המעיד כי הוא חולה במחלה כרונית. בית המשפט המחוזי ציין כשיקולים לחומרה כי נעשה שימוש בנשק חם וקר שהביא לפציעת המתלונן; וכי קדמו לאירוע תכנון והכנה מצד הנאשמים. נקבע כי אשמו של המערער 1 כבד יותר משל הנאשמים האחרים; וכי ניתן בעניינו תסקיר שלילי. לגבי הנאשמים האחרים העיר בית המשפט כי אמנם חלקם באירוע פחות משל המערער, אך הם היו שותפים מלאים להתנהלות וסייעו לו. ביחס למערער 2 נתן בית המשפט משקל לעברו הפלילי ולכך שזמן קצר לפני ביצוע העבירה הנוכחית הוא הורשע בהליך אחר. כשיקולים לקולה ציין בית המשפט את ההודאה שחסכה את ניהול המשפט; את הסולחה שנערכה בין הנאשמים למתלונן; ואת העובדה שבעניינם ניתנו תסקירים חיוביים. בית המשפט המחוזי לא ראה להעדיף שיקולי שיקום על פני שיקולי ענישה בנסיבות המקרה, בהתאם לשיקולים המפורטים בהוראות חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012, ס"ח 102 (להלן: תיקון מס' 113).

לאחר שסקר את הפסיקה הרלוונטית לעניין, בא בית המשפט המחוזי למסקנה כי מתחם הענישה ההולם ביחס לעבירת הנשק עומד על תקופה שבין 18 ל-60 חודשי מאסר; וכי מתחם הענישה ההולם בגין עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות הוא בין 6 ל-48 חודשי מאסר. לאחר מכן סקר בית המשפט את השיקולים לקולה ולחומרה, ועל בסיסם גזר על המערער 1 מאסר בפועל של 50 חודשים החל מיום מעצרו; מאסר מותנה לתקופה של 12 חודשים למשך 3 שנים; וקנס של 5,000 ש"ח לאוצר המדינה. על המערער 2 גזר 18 חודשי מאסר, 9 חודשי מאסר מותנה וקנס של 1,000 ש"ח; ועל נאשמים 4-3 גזר מאסר של 9 חודשים, מאסר מותנה של 9 חודשים וקנס של 1,000 ש"ח. בית המשפט לא פסק פיצוי למתלונן, שהודיע כי אינו מעוניין בכך.

הערעור

הערעור שלפנינו מכוון לחומרת העונש. ביחס למערער 1 נטען כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספיק לכך שעסקינן בצעיר בן 20 שזו הסתבכותו הראשונה עם החוק ושקיבל אחריות על מעשיו; להסכם הסולחה עם המתלונן; לעדי האופי שהעידו בבית המשפט המחוזי; ולעובדה שהמערער 1 תכנן לתקוף את המתלונן באמצעות אלה ורק אחר כך השתמש באקדח. לגבי המערער 2 נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשהטיל עליו עונש חמור ביחס לנאשמים האחרים באופן שחורג מעקרון אחידות הענישה; כי התעלם מהמלצת שירות המבחן שבא בהמלצה טיפולית לגביו; ושלא ניתן משקל מספיק ליתר הנסיבות המקלות שמנה בית המשפט המחוזי בגזר הדין.

           המשיבה סבורה שדין הערעור להידחות. לטענתה, העונש שנגזר המערערים מאוזן ואין עילה להתערב בו.

לבקשת בא-כוח המערערים, הוגשו לנו תסקירי מבחן משלימים. בתסקיר מיום 10.7.2013 הביע שירות המבחן את התרשמותו כי המערער 1 מבטא עמדה קורבנית; מתקשה להתבונן על קשיים ודפוסי התנהגות הקשורים לביצוע העבירה; ואינו לוקח אחריות על תוצאות מעשיו והשלכותיהם על מצבו. על כן נמנע שירות המבחן מלהמליץ על קיצור תקופת עונשו. לגבי מערער 2 התרשם שירות המבחן כי הוא נמצא בראשיתו של הליך שיקומי בקבוצת תמיכה; וכי קיימים אצלו ניצנים של הבנה ותובנה בנוגע לדפוסי התנהגותו האלימה. שירות המבחן ציין כי הוא רואה חשיבות לכך שיסיים את הקבוצה הטיפולית שבה הוא משתתף, ולא ניתנה לגביו המלצה על קיצור תקופת העונש.

קביעת מתחם העונש ההולם

עסקינן בגזר דין שניתן לאחר כניסתו של תיקון 113 לתוקף. תיקון זה נועד להבנות את שיקול הדעת של בית המשפט במלאכת קביעת העונש, לפי העקרונות והקריטריונים שנקבעו בסימן א'1 בפרק ו' לחוק העונשין. התיקון קובע כי בית המשפט נדרש לקיים בחינה תלת-שלבית לצורך גזירת העונש: בשלב הראשון עליו לקבוע את מתחם העונש ההולם את נסיבות ביצוע העבירה ואותן בלבד. זהו מתחם נורמטיבי-אובייקטיבי. לשם כך עליו להתחשב בארבעה שיקולים: (1) הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; ו-(4) הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40ט לחוק (סעיף 40ג(א) לחוק העונשין). בשלב השני נדרש בית המשפט לבחון אם מתקיימים שיקולים חריגים הנוגעים לנאשם ומצדיקים לסטות מהמתחם שנקבע בשלב הראשון - פוטנציאל שיקום מיוחד או הגנה על הציבור, כמפורט בסעיפים 40ד ו-40ה לחוק (סעיף 40ג(ב) לחוק). ככל שלא מצא בית המשפט להעדיף שיקולי שיקום או הגנה על הציבור, יעבור בית המשפט לשלב השלישי, שבגדרו עליו לקבוע את העונש שיושת על הנאשם בתוך המתחם שקבע. בשלב זה נדרש בית המשפט לשקול את נסיבותיו האישיות של הנאשם לקולה ולחומרה - אלו המפורטות בסעיף 40יא לחוק, כמו גם נסיבות אחרות ככל שמצא שהן רלוונטיות (סעיפים 40ג(ב) ו-40יב לחוק) (ראו: ע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל, 9-6 (5.6.2013); ע"פ 1903/13 עיאשה נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (14.7.2013) (להלן: עניין עיאשה); אורן גזל-אייל "מתחמים לא הולמים: על עקרון ההלימה בקביעת מתחם הענישה ההולם" משפטים על אתר ו 1, 4 (2013) (להלן: גזל-אייל)).

           כדי שהתיקון יגשים את תכליתו, נודעת חשיבות רבה להפרדה בין השלבים. בעוד שהשלב הראשון משקף אמת מידה נורמטיבית-אובייקטיבית, שני השלבים האחרים מביאים בחשבון את מאפייניו הסובייקטיביים-אישיים של הנאשם. הפרדה זו נועדה לאפשר התפתחות הדרגתית של מתחם ענישה הולם המתמקד בנסיבות העבירה, שניתן יהיה ליישמו באופן אחיד, עקיב ושוויוני בנסיבות עבירה דומות, באופן שעולה בקנה אחד עם עקרון אחידות הענישה (ראו ע"פ 4450/11 עספור נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (8.2.2012)). זאת, מבלי לגרוע מהמשקל שיש לייחס לנסיבות האישיות של העבריין, המשמשות שיקולים לקולה ולחומרה, בהתאם לעיקרון הענישה האינדיבידואלית (ראו, למשל, ע"פ 291/81 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד 438, 443-442 (1981); ע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 177, 186-185 (1993)).

מן הכלל אל הפרט

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, באנו למסקנה שדין הערעור להידחות. אכן, בית המשפט המחוזי לא הקפיד על הפרדה מוחלטת בין שלבי קביעת העונש. כך, במסגרת השיקולים לקולה ולחומרה מנה בית המשפט הן את נסיבות ביצוע העבירה (שמקומן בשלב הראשון) הן את נסיבותיהם הפרטניות של הנאשמים בהתאם לתסקירי שירות המבחן (שמקומן בשלבים השני והשלישי) (השוו: עניין עאישה, פסקה 10). כמו כן, קביעת מתחם העונש ההולם הייתה צריכה להיעשות לגבי העבירות השונות בנפרד (ראו גזל-אייל, שם). הטעם לדבר, שמתחם העונש ההולם צריך להיקבע בהתאם לשיקולים המנויים בסעיף 40ג(א) ו-40ט לחוק. שיקולים אלה מביאים בחשבון את נסיבותיה הקונקרטיות של כל עבירה. בדרך זו יתעצב עם הזמן גוף של פסיקה שיפרט מתחם ענישה אובייקטיבי וקונקרטי לנסיבותיה של כל עבירה, להבדיל ממתחם ענישה רחב שיחול על סוגים שונים של עבירות. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי מתחם הענישה ההולם לעבירות האלימות נע בין 6 ל-48 חודשי מאסר. זהו מתחם רחב, המאפשר לגזור עונש חמור על אדם שנסיבות העבירה שעבר חמורות, דוגמת המערער 1; ועונש קל על אדם שנסיבות העבירה שעבר קלות יותר, דוגמת המערער 2. דא עקא, שקביעת מתחם רחב בדרך זו - המתייחס לסוג העבירה ולא לנסיבותיה - חוטאת לתכליתו של תיקון 113. להשקפתי, הרף התחתון של מתחם הענישה ההולם לעבירה שעבר המערער 1 גבוה מהרף שקבע בית המשפט המחוזי לעבירה זו.

אף על פי כן, לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים לפנינו, לא ראינו להתערב בעונש שנגזר על המערערים. אף לאחר תיקון 113 עומדת על מכונה ההלכה שלפיה ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהטילה הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממתחם הענישה ההולם או אם מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות זאת (ראו, למשל, ע"פ 1274/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (4.7.2013)). אין אנו סבורים שהעונש שנגזר על המערערים בא בגדר אמת מידה זו.

           אשר למערער 1, וככל שמדובר בנסיבות ביצוע העבירה, אלה היו חמורות וכללו תכנון מוקדם, תקיפה בחבורה וירי בנשק חם ומסוכן שפצע את המתלונן. לא אחת עמד בית משפט זה על הצורך לנקוט בקו ענישה מחמיר וממשי שירתיע שימוש בריוני בנשק חם באזור מגורים, שפוטנציאל הסיכון הטמון בו הן למעורבים הן לעוברי אורח הוא רב. עמד על כך השופט א' א' לוי בקובעו:

"המערערים עשו שימוש בנשק חם על רקע סכסוך שפרץ בין משפחותיהם, תוך שהם מתכוונים לגרום חבלות ופציעה לזולת. ירי מסוג זה, ובמיוחד כשהוא מתרחש באזור מגורים, כרוכה בו סכנה של ממש לחיי אדם, ולא רק לאלה המעורבים בסכסוך, אלא גם לעוברי אורח תמימים. הנכונות של המערערים לעשות שימוש בנשק חם, ותהיה המחלוקת ביניהם אשר תהיה, היא המלמדת על מסוכנותם, ומכאן הצורך לנהוג בהם ביד קשה, דבר המתחייב גם מהצורך להרתיע את הרבים" (ע"פ 6493/05 מוסא נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (22.2.2006)).